בן מלכה ואברהם-צבי. נולד בשנת תרע"ג (1913) במונקאץ', קרפטורוס שבצ'כוסלובקיה (כיום- שייכת לאוקראינה), ולו אח ואחות.

שלמה היה בן למשפחה יהודית חמה ואוהבת ישראל. גדל והתחנך בקהילה היהודית הענפה במונקאץ', למד בגימנסיה העברית בעיר.

בשנת 1935, בהיותו בן עשרים ושתיים, עלה ארצה. הקים את ביתו במושבה כפר יונה והיה מבין מתיישביה הראשונים. נישא ליונה, שאותה הכיר בעיר הולדתו. בארץ נולדו בנותיהן דליה ורותי.

כחבר משק הצטיין ביחסו הטוב לעבודה ולאנשים ונתפס כבעל-מצפון בקרב סובביו. היה אהוב וחברותי והִרבה לשחק כדורגל עם ילדי השכונה שאהבו אותו.

במקביל להקמת משפחה וכשציונות ואהבת הארץ פועמים בו, הצטרף לשורות ארגון "ההגנה" ולחם בקרבות ראשית מלחמת העצמאות.

אחיו יצחק נפל בקרב בטירה יום לפני הכרזת העצמאות, ב-13.5.1948, שלמה השתתף בהלוויית אחיו בתל מונד.

עם הקמת צבא ההגנה לישראל התגייס לאחד מגדודי חטיבת "עודד" והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. הפעולה בה לקח חלק ב-12.6.1948, נקבע כיום הראשון לאחר תחילת ההפוגה הראשונה במלחמה אך זו לא נשמרה בצפון הארץ, הייתה הדיפת משורייני האויב בכביש משמר הירדן-מחניים. הפעולה הוכתרה כ"פעולה למופת", וכך תועדה גבורתו בארכיון צה"ל מפי אחד הלוחמים: "הטנקים התקדמו לעבר האנשים שלנו באין מפריע. שלמה עזב את המחלקה, זחל אל הטנק. הוא לא פגע בטנק אבל שלושת הפגזים שירה גרמו לטנק לסוג ואז כל המחלקה צעקה: 'שלמה הצלת אותנו'".

שלמה המשיך להילחם בצפון הארץ. ב-28.10.1948 נפל בקרב תרשיחא, במבצע "חירם" לשחרור הגליל המערבי.

רב-טוראי שלמה דוידוביץ נפל במלחמת העצמאות ביום כ"ה בתשרי תש"ט (28.10.1948). הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בנהריה. ביום ג' באב תשי"ד (2.8.1954) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן שלושים וחמש בנופלו. הותיר אחריו אישה ושתי בנות.

כתבה בתו רות: "אבא שלי שלא הכרתי, אני יודעת שנלחמת בחירוף נפש. כל מי שהכיר אותך – אהב אותך. עצוב לי שאני לא יודעת מי אתה, יש לי תמונה אחת בלבד המופיעה בספר 'יזכור', כשעיניך הטובות מביטות מתוכו. אני יודעת אבא שאתה שומר עליי מלמעלה".

שלמה מונצח עם כל נופלי כפר יונה, יישוב מגוריו.